שידורי ה- Live: היהלום האחרון (והקשה לליטוש) בעולם הטלוויזיה

או: עיני התעשייה מופנות ל- Netflix לקראת השידור החי של משחק הפוטבול בחג המולד: האם תצליח להתגבר על כישלון חוויית הצפייה שסיפקה במהלך קרב האגרוף טייסון-פול? כך הפך ה- Live לשובר השוויון בשוק ה- Streaming הרווי וההפסדי  

לכל אחד יש איזה אייקון תרבותי שהוא מתחבר אליו. זה יכול להיות סרט, ספר, תמונה, להקה, סדרת טלוויזיה, משהו שמביא אותו, מעבר לאהבת היצירה עצמה, גם להתעמק במקורותיה, לצטט או לחפור עליה (לכל מי שמוכן להקשיב), ויותר מכל (וזה כנראה הסימן הכי טוב שמדובר באייקון כזה): הוא מצפה ומייחל לחומרים חדשים המבוססים עליה. ובדרך כלל, כשמדובר ביצירה פורצת גבולות שתפסה את ליבם של רבים, עם תוכן רב שנוצר סביבה (בעיקר יצירות משלימות או כאלה שמעבות את סיפור הבסיס), אוהבים לתאר אותה כ: "סאגה".

זה אירוע מרגש עבור מעריצים כשתוכן חדש, רלוונטי ואיכותי מצטרף לסאגה כזו, אבל כשמדברים על עולם הסרטים והסדרות, בעיקר כשמדובר בטלוויזיה (עם יש זמן מסך רב שצריך למלא), מתרחשת בשנים האחרונות תופעה בעייתית, שנגזרת משיקולים עסקיים ומהתחרות בשוק. אני קורא לה: מלכודת הסאגה". המלכודת מתבטאת בהצפה של תכנים חדשים המבוססים על ה"סאגה", באופן שהן מביאות גם לזילות שלה ושל האפיל סביבה, וגם גוררות הוצאות עצומות שלא מצליחות להחזיר את עצמן. סוג של הסתמכות טוטאלית על יכולתו של מותג אטרקטיבי למשוך אליו צופים, ללא הלימה לאיכות הנדרשת ולכמה תוכן הצופה יכול להכיל.

הדוגמא הקלאסית היא סאגת Star Wars, שהיתה שנים בהמתנה לפרקי ההמשך בקולנוע אחרי טרילוגיית הסרטים המקורית (פרקים 4-6). זו קלאסיקה על זמנית, הציפיות היו בשמים, אבל כנראה שעדיף והיתה נשארת במסגרת זו, לאור הביצוע של ג'ורג' לוקאס 16 שנים אחרי, כשיצר שלושה סרטים נוספים, מעין פריקוול מתמשך (פרקים 1-3) וגרם לדעת רוב הצופים (מכורים ושלא מכורים) להזדעזע מהיכולת ליצור סרט מאכזב כל כך, מנקודת הפתיחה של סדרת הסרטים המצוטטת והאייקונית ביותר אי פעם.

ואז, הגיע "האירוע". לוקאס מכר ב- 2012 את חברת ההפקה שלו "לוקאס פילם"  (ואיתה את הזכויות על Star Wars) למסחטת הלימון מספר אחת בתעשייה – דיסני. ודרכה של דיסני היא דרכה של דיסני. ראשית, הופקו שלושת הפרקים האחרונים של הסאגה (7-9) שהיו סבירים האמת, אך טביעת האצבע של "בידור לכל המשפחה" ניכרה בהם היטב. אולם זה לא עיקרו של סיפור המלכודת. עתה, משהיו בידיה הזכויות המלאות, החלה דיסני בצונאמי של יצירת תכנים הקשורים לתשעת פרקי הסדרה, וגם לאותו קאנון עצום של ספרים וקומיקסים שהתפתחו עם השנים לכדי יקום שלם. זה רעיון מצוין לכאורה, אבל כשדברים מתחילים להיות מיוצרים על פס ייצור, האיכות, מה לעשות יורדת.

אז בקולנוע היה לנו את "רוג אחת" האפל לטובה (שוב, בעיני), שסגר לנו את הפינה של איך לעזאזל הגיעו תכניות כוכב המוות לידי המורדים (בסצנת הפתיחה של הסאגה), ומה המחיר הכבד ששילמו עבורם. מנגד, קיבלנו את "סולו", שהפך את הפרחח האמיץ האן סולו, הצ'רמר כובש הלבבות, האתנחתא הקומית המשובחת של הסדרה, לסוג של טמבל. סרט פעולה בינוני ללא שום פיתוח דמותו של האיש שהציל את לוק רגע לפני שיורט בקרב להשמדת כוכב המוות, וכבש את ליבה של הנסיכה ליאה. בעולם הסדרות, שיושבות תחת טאב הסאגה הייעודי בממשק Disney+, קיבלנו מחד  הצלחה גדולה עם "המנדלורייאן", שפיתחה דמות אניגמטית מגזע הלוחמים שהיה צדדי בסדרה, ויצרה עולם שלם וסיפור מפותל כמעט ללא קשר לתשעת פרקי הקולנוע (וזה עוד לפני ההברקה של בייבי יודה). יש לנו גם את "אנדור", שהיא כנראה הדבר הטוב ביותר שהופק בסאגה מאז סרטי הקולנוע הראשונים. מנגד, קיבלנו יצירות שפותחו מדמויות מרכזיות יחסית, כמו אובי וואן, ובבה פט, ומתוך סדרה אחרת כמו אוסקה, שהיו בינוניות במקרה הטוב, ולא זכו לתהודה גבוהה (מעבר לזו של מכונת השיווק המשומנת של דיסני). כדי לתת קצת פרופורציות לכיצד התנפחה הסאגה מעבר לתשעת סרטי הקולנוע, ראו את הנתונים: התפוקה, מאז הרכישה של דיסני,  עומדת על בערך שבע סדרות אנימציה, ועוד שבע לייב אקשיין.

המלכוד מאחורי הסיפור הזה הוא כמובן ההוצאות העצומות שדורשת יצירת התוכן. Star Wars הוא אחד משני היהלומים הגדולים של Disney+. השני הוא היקום של מארוול, ה- MCU. נשים בצד את הקולנוע ונביט בטלוויזיה בלבד: מאז 2021 עלו עשר סדרות הקשורות בעלילות היקום: החל מ"הפלקון וחייל החורף", "וונדה וויז'ן" ו"לוקי", ועד "מיס מארוול", "שי-הוק" ולאחרונה "אקו". בעתיד בתכנון עוד עשר. כאן גם ננקט מהלך אסטרטגי, בו עלילות הסדרות והסרטים נשזרות זו בזו, באופן מוגזם לחלוטין, עד שבחלק מהסרטים מי שלא צפה בסדרות מוצא עצמו בפער ידע קשה מול העלילה על המסך. וגם כאן מדובר בסדרות בהשקעה עצומה, כמות תוכן שיכולה למלא את כל זמנו של הצופה, או במילים אחרות: משהו שאפילו ברמה המתמטית של קיבולת הופך לבלתי מתקבל על הדעת.

באופן אישי, אני חושב שהרגע בו הבנתי שפלטפורמות ה- Streaming נמצאות במעגל אימה של יצירת-יתר והשקעת-יתר (ונוסיף: בתעשייה שבה כבר יש בה מספר-יתר של פלטפורמות) היה החלטתה של Amazon Prime Video להשקיע מיליארד דולר בסדרה אחת: "שר הטבעות: טבעות הכוח". עבור חמש עונות. וזה עוד אחרי רכישה בסכום של 250 מיליון עבור הזכויות לנספחים של "שר הטבעות", עליהם מתבססת הסדרה. חשוב להבין: לא מדובר ברכישת זכויות לסיפור עלילה של ממש, אלא את סדרת ראשי הפרקים ורשימת אילנות יוחסין שהופיעו בסוף הכרך השלישי, ועוסקים באירועים שקרו עוד לפני המסע הגדול. וליתר דיוק, עלילות הסדרה שנוצרו מהמידע "הגולמי" הזה, מתרחשות בעידן השני של הארץ התיכונה, אלף שנה לפני העידן השלישי בו מתרחשות ההרפתקאות (ומופיעות הדמויות) המוכרות והאהובות מספרי "ההוביט" ו"שר הטבעות".

הימור של מיליארד דולר על סדרה אחת? שאמנם מסתמכת על אייקון תרבותי ענק, וקשורה להתרחשויות המפורסמות ביקום שיצר טולקין, אך ללא הדמויות וסיפור המסגרת הכללי, שהביאו את פרקי הקולנוע להצלחה העצומה בבימויו של פיטר ג'קסון. אז שוב, בנימה אישית נוספת אתוודה: כמו מיליונים בעולם, "שר הטבעות" הוא אחד האייקונים שלי. ציפיתי וצפיתי בעונה הראשונה שהיא חוויה אמיתית למעריצים מושבעים, אבל הרבה פחות לחובבים מן השורה, ולגבי העונה השנייה, איך נאמר: טרם מצאתי זמן פנוי לכך... בכל מקרה, ההשקעה האדירה של Amazon לא הביאה לביקורות ואחוזי צפייה כפי שציפו, ובוודאי שלא יצרו את הבאזז הגדול שהיה אמור להפוך למגנט חזק להצטרפות מנויים חדשים.

הדוגמאות שהבאתי כאן הן רק חלק מסוג של "טרללת" ברמת הוצאות התוכן שפיזרו שחקניות ה- Streaming בשנים האחרונות, תחת הנחת העבודה שמודל "הצפת התוכן" שהביאה Netflix לעולם, הוא סוד ההצלחה. עם תחילת מפץ ה- Streaming הביאה החברה כמויות עצומות של תכנים במרחק לחיצת כפתור, תחת המיתוג של המקום בו כל אחד ימצא משהו לראות. היא בנתה ממשק חדשני דאז, ששכלל את מבנה הריילים (שורות התכנים שמופיעות לרוחב המסך תחת קטגוריות ושילובים שונים, והמעבר ביניהם הוא אנכי), והיתה הראשונה להציג תוכן מנגן בראש המסך כשהצופה "מרחף" מעל האסט (פריט התוכן) - דבר שהוכח כאחד ממניעי הפעולה (זאת אומרת בחירה לצפות) היעילים ביותר. וכדי להתנהל בעולם התוכן עצום כזה, Netflix השקיעה לא רק בממשק המכוון כולו להנגשת תוכן יעילה, אלא גם יצרה מערך משוכלל של מציאת תוכן – החל מחיפוש עמוק יחסית לזמנו, ועד מערכת המלצות חכמה מבוססת על מה שהיום קוראים לו AI ואז היה פשוט ML ברמה גבוהה. ועל הדרך, גם בראה פורמט השקה מהפכני באותם ימים: הוצאת סידרה שלמה במכה - דבר שהביא לעולמנו מונח חדש דאז: בינג', ששינה את הרגלי הצפייה לעד.

בוודאי שמתם לב לכמות הפעמים שהשתמשתי במילים: בזמנו, דאז והטיות שונות שלהן. למה? כי הרבה דאטה זרמה בסיבי האינטרנט המהיר מ(אז) אותם ימים, והשוק הרווחי והמרווח (דאז...) השתנה ללא הכר. נתחיל מהזינוק במספר פלטפורמות ה- Streaming. ביצת הזהב של Netflix גרמה לכל חברות ייצור התוכן הגדולות, שלרובן כבר היתה נגיעה זו או אחרת בעולם השידורים, להיכנס גם לעולם ה- Streaming: חלקן באופן שקול וחלקן פשוט משום ש"למתחרים כבר יש כזה". בואו נסתכל על הרשימה הנוכחית של השחקניות המרכזיות בשוק (וחלקן בעוגה) בטבלה הזו:

אז מעבר לעובדה שהסימול "+" הפך ללהיט גדול... סוג של סימן גנרי ופופולארי לפלטפורמות Streaming, אולי כמו "e" במכוניות חשמליות, ו- "i" שמאז ה- אייפון מוסיפים לכל דבר, יש עוד כמה תובנות מרכזיות... ראשית, ניתן לראות כיצד לכמעט כל יצרנית תוכן גדולה יש את פלטפורמת ה- Streaming שלה: Disney+ של Disney, Paramount+ של Paramount, Peacock היא הזרוע NBC וכן הלאה. לצידן פלטפורמות נוספות שמביאות תכנים מבחוץ (אגריגטוריות דוגמת Roku), או נוגעות ביצירה משמעותית משלהן (Amazon Prime Video), והנתון המעניין – בראש ניצבת YouTube, שמתבססת בכלל על Self-Generated Content, תחום שונה במהותו מול השאר, שבסוף היום הפך לפופולארי ביותר. והעשיריה הזו היא לא הרשימה המלאה. בהמשך נמצאות עוד רבות, אפילו נחשבות כמו Apple TV+ שגם התנסתה בהפקות משלה מדי תקופה.  

אבל מעבר למספר הגדול של הפלטפורמות, יש מאחורי הרשימה הזו אינדיקציה למגמות המרכזיות שקשורות בהפיכתו של השוק לכה תחרותי. בואו נדבר ראשית כל על מגמת הקונסולידציה, שהיא ברמת הכלכלה מיזוג בין חברות, Merger, ובמקרה שלנו חיבור של יצרניות/ספקיות תוכן. המגמה הזו מתרחשת בשנים האחרונות לאור התחרות העזה והוצאות הענק שהביאו הפסדים כבדים לפלטפורמות. אחד המיזוגים הבולטים בתחום הוא של Disney+ ו- Hulu, שראשיתו עוד ב- 2019, אז הפכה הראשונה, לאחר תהליך עסקי מורכב, לבעלת 66% מול 33% שהיו בידי ענקית אחרת Comcast. בשנה שעברה רכשה דיסני סופית את Hulu תמורת 8.6 מיליארד דולר. בפועל, הן בשת"פ תוכן כבר חמש שנים, והשנה בוצע גם איחוד מאתגר של שני הממשקים (אותו ניתחתי בפוסט ״מה מסתתר מאחורי האריח החדש״). הלקוחות נהנים היום מבנדל מיוחד, שכולל את תכני שתי החברות, כולל אפשרויות להוספת שידורי ESPN וכו'.

דוגמא בולטת נוספת היא התהוותה של פלטפורמת הענק Max. לפני כארבע שנים השיקה Warner Bros את HBO Max, שהיתה היורשת של HBO Now  (שירות ה- VOD) ו- HBO Go (שירות ה- TV Everywhere). לשירות נוסף גם DC Universe (שירות ה- Streaming של DC). ב- 2022 בוצע מיזוג ענק בין Warner-Media ל- Discovery, וכך החלו תכנים לעבור משירות ה- Streaming של האחרונה (Discovery+) ל- HBO Max, עד שלבסוף בוצע מיתוג מחדש של מפלצת התוכן הזו תחת השם Max, שכולל היום תכנים מ: Warner Bros., Discovery, HBO, CNN, Cartoon Network, Eurosport, TNT ועוד. 

ובמאמר אגב – גם הריכוזיות של יצרניות התוכן (באבחנה דומה ושונה מפלטפורמות השידור עצמן) עלתה השנה: 6 החברות הגדולות ליצירת מדיה (Disney, Warner Bros Discovery, Paramount, Netflix, Comcast וגם Google ע"ב היצירה ב- YouTube) אחראיות עתה ליותר ממחצית ההוצאה העולמית בתחום. השנה, לראשונה, הגיעו ל- 50.6%, לעומת 47.5% בשנה שעברה ו- 46.8% ב- 2020. Disney, כצפוי, מובילה את ההשקעה העולמית בתכני טלוויזיה וקולנוע עם נתח של 14%, הוצאה שעלתה בעקבות הרכישה המלאה של Hulu בתחילת השנה, שהוסיפה כ- 9 מיליארד דולר. בקרב כל החברות ההוצאה על תוכן מקורי נותרה סוג ההוצאה המוביל, ומהווה יותר מ- 56 מיליארד דולר בהשקעה ו- 45% מסך ההוצאות שלהם מאז 2022.

וכאן נכנס עוד נתון מעניין. ההוצאה הכוללת לטובת תוכן ע"י 6 המובילות עמדה על 126 מיליארד דולר, עליה של 9% ושיא של כל הזמנים. בסה"כ, כ- 40 מיליארד דולר מתוך ה- 126 מושקעים כיום במסגרת שירותי ה- Streaming של מנויי החברות הללו (Peacock, Disney+ ו- Paramount+). ההסבר לכך הוא שזהו אפקט מתמשך של אותו גל ביצירת תוכן, שמקורו מהמון פרויקטים שנדחו בשל הקורונה ושביתות התסריטאים ועתה מגיעים לכדי מימוש (ז"א, הפקה בפועל).

צריך להבין: שנת 2023 היתה שנת משבר והתפקחות עבור חברות המדיה: הן סיימו אותה בהפסד של כ- 5 מיליארד דולר. חוץ מ- Netflix כולן הפסידו בגדול, לא רק בשל הוצאות העתק של ה- Streaming, אלא גם בשל האטה בשוק הפרסום והכנסות ממנויים שאינן מספיקות לכסות את עלויות הקרב המשתולל. ראינו גל עליות מחירים כמעט בכל השירותים, התפתחות ופופולאריות גוברת של מודל המנוי המוזל על בסיס פרסומות (Ad-Supported) וכמובן את מהלך מניעת שיתוף הסיסמאות של Netflix. המהלך עורר זעם רב בהתחלה, ואפילו נטישת מנויים, אך החברה הציעה באופן מודרג אפשרות להוספת מנוי במחיר מוזל וגם העברת פרופיל קיים למנוי חדש כדי שהמידע של הלקוח לא ייאבד. בשורה התחתונה: ברבעון הראשון השנה נוספו 9.33 מיליון מנויים לפלטפורמה ובסה"כ כ- 270 מיליון ברחבי העולם.

התגובה למשבר הגיעה ראשית ברמת התייעלות אגרסיבית וקיצוץ כוח אדם: דיסני למשל, הצהירה כל פיטוריהם של כ- 8,000 עובדים והפחיתה את הוצאותיה בכ- 7.5 מיליארד דולר (הרבה מעבר ל- 5.5 המיליארד המתוכננים). אז הגיע מגמת הקונסולידציה שתיארנו, ועכשיו, גם כניסה לעידן של צמצום הוצאות התוכן ישירות. "האפקט המתמשך" שציינתי לעיל, העלייה בהוצאות גם בשל "העיכוב" בהפקות מהשנים האחרונות, ייתקל השנה במגמת בלימה. ניתוח של הנתונים מנבא שהצמיחה בהשקעה בתוכן תואט, במקביל להשלמת ההפקות שנדחו. חלקן של "שש הגדולות" בסך כל ההשקעה ימשיך להיות המוביל, אולם הצמיחה הכוללת תגיע להתיישרות Plateau, משום ששאר החברות יחלו להקטין את הזמנת ההפקות ויתעדפו ממחדש את ההשקעות האסטרטגיות שלהן.

בוב איגר, מנכ"ל דיסני, הצהיר השבוע שהוצאות התוכן בטלוויזיה יופחתו באופן דרמטי, והסביר כי החברה פשוט השקיעה יותר מדי על תוכן ב- Streaming, מה שהתבטא בכמות ולא באיכות. התשלומים עבור תוכן, עוד לפני היצירה (קרי, רכישת תוכן) הם עצומים, והפלטפורמות משלמות אפילו על תוכן שייצרו בעצמן. כך למשל, NBC הוציאה כחצי מיליארד דולר כדי לקנות חזרה את הזכויות על "המשרד", שהיא עצמה הפיקה ב- 2019. כך שבחיתוך גס יש כאן חלוקה לשני מחנות:

מצד אחד חברות שבעיקר רוכשות תוכן ע"ב רישיונות מאולפנים אחרים כדי לחזק את ספריות הסטרימינג שלהן, יחד עם יצירה ברמה מסוימת, דוגמת Netflix, Amazon Prime Video, Apple+ וכד'. מצד שני, חברות שמסתמכות על עשורים של יצירת תוכן כדי לבנות שירותים משלהן, תוך כדי גריפת רווחים ע"י מכירה שלו גם החוצה להצעה הגבוהה ביותר, כמו Disney, Universal Paramount וכד'.

בקרב כל החברות ההוצאה על תוכן מקורי נותרה סוג ההוצאה המוביל, ומהווה יותר מ- 56 מיליארד דולר בהשקעה ו- 45% מסך ההוצאות שלהם מאז 2022. חלקה של Google בשוק מגיע דרך YouTube, והשקעה בתכניות ע"ב חלוקת ההכנסות שלה עם יוצרי תוכן. YouTube היא אמנם ישות שונה מקבוצות טלוויזיה וקולנוע אחרות, אך היא ממשיכה לבנות את הנוכחות הגלובלית שלה באמצעות עסקאות שותפות עם בעלי תוכן גדולים, מה שהופך אותה לשלישית בתרומתה לסך ההשקעה. מעבר למיקומה המיוחד של YouTube, Netflix היא המשקיעה המובילה בתוכן Streaming עולמי. מאז הקורונה, היא הסתכמה בממוצע של 14.5 מיליארד דולר בהשקעה שנתית, בתוכניות מקוריות ונרכשות.

אז נעצור לסיכום ביניים: ראינו כיצד הפך שוק הטלוויזיה בכלל, ושוק ה- Streaming בפרט, לקרב עקוב מדם (או כסף) בשל ריבוי משתתפים ופיזור כספים מטורף על רכישת ויצירת תוכן. וההפסדים הם כבדים. חברות הטלוויזיה החלו בצמצום עלויות תפעול משמעותי, תהליך של קונסולידציה נמצא בעיצומו, וכבר עתה מתחיל קיצוץ נרחב ועמוק בהוצאות על תוכן. ימי ההפקות היקרות ופס יצור שכל מטרתו היא ניפוח ספריות – עברו. מחירי המנויים עולים, תכניות מבוססות פרסומות הופכות פופולאריות יותר ויותר וכמו Netflix, גם Disney מתחילה במהלך של מניעת שיתוף סיסמאות למניעת שימוש מחוץ לבית האב והוספת מנויים.

אז מה עושים? איפה נמצא מנוע צמיחה אחר? יתרון, או שובר שוויון מול המצוקה אליה נקלעו פלטפורמות ה- Streaming? יהלום אחד כזה עדיין נשאר, והוא שידורי ה- Live, שהם חשוב להבין, גם היתרון האחרון שנותר לחברות השידור המסורתיות, בין עם אלו ה- Broadcast (דוגמת NBC, ABC וכד') ובין אם הן חברות הכבלים. הלוויין כידוע, כבר נמצא בשלבים אחרונים של גסיסה. לפני שנעבור לדבר על היהלום הזה, חשוב להבין עד כמה הצטמצמה דרמטית הצפייה בטלוויזיה המסורתית, בוודאי הליניארית, שבעבר מאבקה היה מול טכנולוגיות מתקדמות דאז דוגמת הכבלים, ומשם גם החלה תבוסתה בקרבות התוכן (כמו במקרה HBO פורצת הדרך).

הירידה בצפייה המסורתית היא מגמה שנמשכת כבר מספר שנים, אבל לפני כשנתיים נחצה הרוביקון, ולראשונה פלטפורמות ה- Streaming הפכו לבעלות נתח השוק הגדול ביותר. כיום, הפער הקטן הפך משמעותי ממש, כפי שניתן לראות בתרשים הזה:

חברות ה- Streaming ברמה הבסיסית הן קודם כל שירות VOD עצום, שהפך לעולם בפני עצמו, עולם-על, בכל הקשור לחדשנות וחוויית צפייה. העולם הליניארי כבר שנים בתהליך דעיכה, ראשית ברמה הטכנולוגית עם השקת יכולות ההקלטה ופיתוח ה- Catch up (צפייה לאחור בתכניות שכבר שודרו). אבל בנוסף לכך, יכולות ה- On-Demand גם ייסדו סביבן תרבות חדשה של צפייה, כשדור המשתמשים החדש כלל לא מבין איך פעם היינו צריכים לחכות לשידורה של תכנית. איפה היתרון פה? למה לחכות ולא פשוט "להזמין" את מה שרוצים, מתי שרוצים ומאיפה שרוצים? ומתוך כך, מן הסתם, נובע יתרונו של השידור החי – כי כאן יש משמעות לתזמון, לצפייה בתוכן בזמן האמת של התרחשותו.

לא צריך להיות מומחה גדול או מכור לטלוויזיה כדי לדעת שהשידורים החיים המשמעותיים ביותר נמצאים בגזרות החדשות והספורט. שם נמצאת המשמעות הגדולה של לראות את האירוע בזמן אמת, ומכאן גם נקודת המוצא של ההשקעה בשידורי החדשות ועוד הרבה יותר מכך בשידורי הספורט. אם הראשונים נמצאים בנסיגה יחסית בשנים האחרונות אל מול התפתחות צריכת האקטואליה דרך הרשתות החברתיות, הרי שהסכומים המשולמים עבור זכויות השידור של הליגות המובילות וההשקעות ברמת השידורים וחוויית הצפייה בספורט הגיעו לממדים מפלצתיים. וכמובן, יותר מהכל, שידורים חיים של משחקים מביאים רייטינג עצום והכנסות עצומות מפרסום. את מחירי השיא של פרסומות הסופרבול כולנו מכירים (השנה 7 מיליון דולר עבור פרסומת בת 30 שניות) אבל זה נכון גם להרבה מאוד שידורים של משחקים שגרתיים יותר ותכניות נלוות.

והמקום הזה של שידורי ה- Live, מהווה, עבור פלטפורמות ה- Streaming, סוג של Un-Charted waters: אזור אליו טרם נכנסו, שהפך עם הזמן להיות מנוע ההכנסות האחרון שנותר פנוי, יהלום שמחכה שיצרפו אותו. אך כפי שיובן בהמשך, הוא גם אינו מלוטש עבורן ומהווה אתגר לא פשוט, הן ברמת חוויית הצפייה והן ברמה המוצרית. Netflix החלה את דרכה בשידורים חיים לא מזמן, עם הסטרמה של ספיישל קומדיה של כריס רוק, מפגש איחוד של משתתפי הסדרה Love is Blind, טורניר גולף ששילב שחקני גולף מקצוענים עם נהגי פורמולה 1 ואפילו תחרות אכילת נקניקיות... אבל האירוע המשמעותי ביותר, זה שמבהיר היטב את האתגר הגדול, הוא סיפור קרב האגרוף ששידרה לפני כשבועיים, ואליו מתנקזות תובנות רבות עליהן דיברנו.

תקציר האירוע: Netflix ארגנה קרב אגרוף מוזר למדי, בין כוכב העבר האגדי מייק טייסון (בן 58 היום, כן...) וכוכב הרשת והמתאגרף המתחיל ג'ייק פול. קרב חסר משמעות ספורטיבית, למעט הגשמת החלום של פול והרבה כסף לטייסון (הערכה שקיבל כ- 20 מיליון דולר). ולמרות זאת, נוצר סביב האירוע באזז תקשורתי עצום, ולא פחות מ- 60 מיליון בתי אב צפו באירוע, עם 65 מיליון Concurrent Streams (חיבורי הסטרמה בו"ז), והערכות של ממוצע של 108 מיליון צופים. הצלחה גדולה מבחינת אחוזי צפייה, לקרב זניח כאמור, שהביקורות נגדו התרכזו בעיקר בכך שהוא מסיט משאבים מהשקעה באגרוף "אמיתי", ונראה יותר כמו השפלה של טייסון המזדקן בסגנון קרב היאבקות משנות ה- 80.

אבל אם האטרקטיביות של שידורי ה- Live בספורט קיבלה פה הוכחה ניצחת, הרי שהצד השני, האתגר הטכנולוגי והמוצרי, הפך כאן לכישלון גדול. ותמרור אזהרה. מרגע תחילת השידור החלו להגיע אלפי תלונות על קיטועים, קיפאון תמונה, באפרים מטשטשים ובעיקר חדות שידור ירודה. בכל רחבי רשת X עלו דיווחים עם האשטאג "ייעודי", ומעקב Downdetector עדכן שקיבל למעלה ממיליון דיווחים על בעיות ב-50 מדינות, מתוכם 530 אלף בארה"ב בלבד. ה- CTO של Netflix, אליזבת סטון, אמרה לעובדים כי החברה התמודדה עם הבעיה הזו, שהיתה לטעמה בקנה מידה חסר תקדים, ע"י מתן עדיפות לשמירה על יציבות ההסטרמה עבור רוב הצופים. ובעיקרון, Netflix לא התעלמה מהתלונות הרבות והמקום הרב שיש לשיפור, אבל רואה באירוע הצלחה.

אז אכן מדובר במספר מסיבי של משתמשים בו-זמנית, אבל חשוב לזכור שדיסני שידרה את משחק גביע העולם בקריקט דרך שירות Disney+ Hotstar שלה בשנה שעברה, עם 59 מיליון הסטרמות בו-זמנית, שבוע לאחר ששידרה משחק אחר עם 53 מיליון. בסופו של יום כשלה Netflix מלהתמודד עם שידור בסדר גדול כזה, מה שהעלה אצל רבים את השאלה: אם Netflix לא מצליחה להתמודד עם זה, מי יוכל? והשאלה מתחדדת בעיקר לקראת חג המולד, שם מתכננת הרשת לשדר משחק NFL ומשחק WWE בשידור חי. קשה להאמין שמשחקים כאלה יגיעו לכמות בתי האב העצומה שצפתה בקרב פול-טייסון, אך כשמסתכלים קדימה, בדרך ש- Netflix מתכננת לעבור בשדות השידור החי, יש עוד הרבה אתגרים והרבה עבודה. האירוע הזכיר לרבים את הבעיות שעלו בשידור החי של אותו מפגש איחוד של Love is blind, שאפילו הוא, עם אחוי צפייה נמוכים יותר, נדחה ממועדו המקורי בשל חוסר מוכנות.

שידור Streaming לפי דרישה – On-Demand – הוא פשוט וקל יותר לשליטה לעומת Streaming ב- Live. השידור החי דורש תשתית איתנה, Low-latency (שיהוי נמוך כדי שלא נשמע אצל השכנים את הגול לפני שאנחנו רואים אותו)  ויכולת להתמודד עם צפייה מסיבית במקביל. המאבקים של Netflix מצביעים על כך שהחברה עדיין פועלת כדי לייעל את הפלטפורמה שלה לרמת הדרישות האלה. מדובר כאן בהימור גדול של החברה, ולחוויה יש משמעות עצומה, בעיקר ברושם ראשוני. שידורי הספורט הם כאמור הלחם וחמאה של הרשתות המסורתיות, וכדי להיכנס לשוק הזה, עם עלויות זכויות השידורים העצומות שהוא דורש, Netflix יודעת שעוד נפילות כאלו והיא תאבד את הצופה חובב הספורט, שאין לו טולרנטיות גבוהה (בלשון המעטה) למשהו שפוגע בחוויית הצפייה שלו.

כמובן אי אפשר לדבר על שידורי ספורט חיים בלי לציין את האולימפיאדה, אירוע הספורט הגדול בעולם. פריז 2024, כמו האולימפיאדות שלפניה, היתה שדה ניסויי לטכנולוגיות השידור וחוויית הצפייה המתקדמות ביותר, כחלק ממקסום פוטנציאל הצפייה בתחרויות, שבארה"ב שודרו ע"י NBC. על האתגרים בשידור כזה מבחינת כמות שעות הצילום העצומה, פניה לסגמנטים שונים עם העדפות מגוונות כל כך, וקפיצת החדשנות המרהיבה שבוצעה בפועל, תוכלו לקרוא בפוסט שכתבתי בנושא הזהב האולימפי של ה- TV..אבל בכל זאת, הנה דוגמא אחת טובה להשקעה האדירה לטובת שמירת והגדלת הצופים ביהלום של יהלום השידורים החיים:  במסגרת ה- Olympic Hub  של רשת ה- Streaming של NBC, הלוא היא Peacock, הושקה סדרת פיצ'רים שיצרו חוויית צפייה מתקדמת שמאפשרת ניווט קל בין 5,000 שעות השידור חי (הכולל בתוכו למשל גם את כל 329 אירועי חלוקת המדליות). 

פיצ'ר אחד הוא Peacock Live Actions, שמאפשר לצופים לבחור בעצמם מסע צפייה פרסונלי במהלך השידורים החיים ולעקוב אחר האירועים שמעניינים אותם. מול האתגר של עד 40 שידורים חיים במקביל, יכלו הצופים להשתמש ב- Peacock Discovery Multi-View, שמאפשר צפייה בארבעה שידורים בו-זמנית, כולל תיאורים בזמן אמת של הפרשנים בנוגע לאירוע המשודר. בנוסף, נחשף ה- Interactive Schedule, לוח זמנים אינטראקטיבי משודרג שמאפשר לצופה לעדכן את זמני הצפייה שלו, להצטרף לשידורים חיים, לתפוס שידורים חוזרים ולשמור ברשימת ה- My Stuff שידורים נוספים להשלמת צפייה מאוחרת יותר. לסיום, ניתנו גם יכולת לצפייה בדירוג המדליות; Catch up with key plays (שמאפשר האצה והתעדכנות מהירה במקרה של כניסה לצפייה באמצע המשחק) וגם שיתוף פעולה נרחב עם Google, לשילוב יכולות AI של מודל ה- Gemini שלה לרוחבם של שידורי האולימפיאדה.

הצלחת השידורים החיים באולימפיאדה היתה גדולה - ונתחיל מטקס הפתיחה. הביקורות עליו היו מעורבות, אבל הוא היה הנצפה ביותר מאז לונדון 2012 עם כמות קהל כוללת של 28.6 מיליון צופים - עליה של 60% לעומת טוקיו 2020 (17.9 מיליון) ו- 8% לעומת ריו 2016 (26.5 מיליון). מבחינת שידורי ה- Streaming (האזור של Peacock כאמור) נצפה שיא של 2.5 מיליון צופים, אירוע הבידור המצליח ביותר אי פעם של החברה. מדדי הצפייה החזקים לוו בנתונים מרשימים גם עבור המפרסמים - מותגים שפרסמו בטקס הפתיחה זכו לנפח חיפוש גדול ב- 320% יותר ממותגים בטקס הפתיחה של טוקיו. והמגמה הזו המשיכה גם במשחקים עצמם - ממוצע הצפייה של ארבעת הימים הראשונים עמד על 33.8 מיליון צופים (זמן משולב של פריים טיים שידור חי ופריים טיים בארצות הברית), שזו עלייה של 77% לעומת אולימפיאדת טוקיו (19.1 מיליון). הסיקור של יום שני הראשון של המשחקים סיפק 31.3 מיליון צופים ב- Peacock ופלטפורמות מפתח נוספות, ב-70% יותר מיום שני המקביל בטוקיו (18.4 מיליון בכל הפלטפורמות).

עוד דוגמא מעניינת לפן המוצרי שמלווה את השידורים החיים בספורט מגיעה דווקא מכיוונה של YouTube TV, שביצעה שדרוג מאוד מפוקס לקראת שידורי עונת הפוטבול בארה"ב. החברה שחררה מספר פיצ'רים למנויי ה- NFL Sunday Ticket (חבילת שידורי משחקי הליגה שכוללת גם כאלו שאינם משודרים בתחנות מקומיות, כולל משחקי ראשון אחה"צ) לטובת הקפצת חוויית המשתמש שלהם מול אתגרי הצפייה במספר משחקים במקביל ומעקב אחרי סטטיסטיקות. הבשורה הראשונה היתה הרחבת יכולות השימוש ב- Multi-View, שמאפשר צפייה בארבע משחקים במקביל (והושק בעבר לטובת שידורי ה- NBA). מנויים לתכנית הבסיס נאלצים היום לקבל שידור מרובה-צפיות כזה לפי הרכב שידור שנקבע מראש. לעומתם, מנויי תכנית ה- Sunday Ticket יכולים לבחור בעצמם את שילוב המשחקים שיחפצו בו. השילוב שייקבע המנוי ייתמך גם במכשירים ניידים בנוסף למסך ה- TV, ויעניק חוויית OTT קוהרנטית ורציפה. כל זה מצטרף לחוויית הנגן החדש שהושק בתחילת שעברה, וכללה את פיצול המסך לשני טורים: צפייה בווידיאו בשמאלי ובדיקת תגובות או תיאור הערוץ בימני. העיצוב הזה הורחב גם לשידורי הספורט, אלא שבמקום הערות, מופיעים נתונים סטטיסטים, תוצאות משחקים אחרים וכד'.

וזה לא הכל. YouTube TV הכריזה אז גם על פיצ'ר מניעת ספוילרים שנקרא Spoiler mode, המאפשר הסתרת תוצאות של קבוצות ספציפיות כדי להימנע מהן לפני שהצופה מוכן לצפייה במשחק. כמו כן הושק ה- Broadcast delay, שמאפשר בצפיית Playback להקטין את כמות השידורים החוזרים של מהלכים (Default) או צמצום ספוילרים חיים (decreased). לסגירת המעגל נוסף גם כפתור ייעודי לקפיצה לערוץ הקודם, לדילוג זריז בין שני משחקים. ויש גם זווית נוספת של משחקי הפוטבול ש- YouTube TV בחרה לטפל בה, והיא חיבור חשבונות משתמשי משחק ה- Fantasy Football למסך הטלוויזיה. המשתתפים במשחק הפולארי הזה משמשים כבעלים ומנהלים של קבוצות פוטבול וירטואליות. הם בוחרים את הסגל שלהם ע"י השתתפות בדראפט, שבו כל שחקני ה- NFL הרלוונטיים זמינים. לאחר השדרוג המשתתפים יכולים לחבר את חשבונם ל- Fantasy View, ולעקוב אחרי ביצועי הקבוצה שלהם בממשק ייעודי לצפייה ישירה גם במשחקים החיים במקביל. השירות, גם כאן, מאפשר צפיית OTT גם בניידים, ובעתיד יוטמעו ליגות ה- Fantasy באופן שיאפשר שילובים של Multi-View בהתאמה להרכבי קבוצות ה- Fantasy שיצרו.

חשוב, לטובת הבנת משמעותו של השידור החי בעולם הטלוויזיה, להסתכל גם על יריבותיהן של פלטפורמות ה- Streaming, חברות השידור המסורתיות, להן יש נדבך נוסף, כפי שציינו, והוא שידורי החדשות. קיימת כאמור ירידה מתמשכת בצפייה בחדשות בטלוויזיה, בעיקר בשל השינוי בהרגלי הצריכה לטובת קבלת המידע מהרשתות החברתיות, וגם, כחלק מהאקלים הכללי בעולם, היטשטשות של המושג "אמת", שמביאה לירידת חשיבותה של חותמת "האמינות" בדיווחים - אחד הקלפים החזקים של תכניות החדשות בטלוויזיה. הצטמצמות העוגה החריפה את התחרות בין הרשתות הללו בינן לבין עצמן, וכאן נכנסת למגרש חוויית הצפייה, שמניעה במקביל התקדמות מוצרית מעניינת מאוד.

האירוע הגדול האחרון בתחום זה היה ליל שידורי הבחירות בארה"ב. כל הרשתות הגדולות נערכו עם משדרים חיים לאורך כל היום, והשקיעו הרבה במתן חוויה צפייה מסעירה, עדכנית וידידותית ככל הניתן. בעוד שבד"כ חלק ניכר מההתמקדות בסיקור הבחירות הוא על השדרים, הכתבים, האנליסטים והמועמדים, החידושים הטכנולוגיים הפכו למקור נוסף של עניין ותחרות הן עבור הצופים והן בין מנהלי הרשתות עצמם. אחד מאבות ההשקעה הטכנולוגית היה דיוויד בוהרמן, ראש לשכת CNN בוושינגטון הבירה, שהיה זה שעזר ליצור את "קיר הקסם" של CNN, טכנולוגיה שמאז שוכפלה בטלוויזיה ברשתות רבות. הוא גם היה זה  שעזר ליצור את "ההולוגרמות" הידועות לשמצה של CNN ב- 2008, שהראו סלבריטאים כמו will.i.am "מוקרנים" (Beamed) לאולפן לראיונות.

כדוגמא עדכנית ניתן לראות את ההשקעה העצומה שעשתה Fox News, כשהכריזה על השקת טכנולוגיית גרפיקה מתקדמת ומוטמעת בשלל מופעים, לטובת שיפור חוויית הצופים במהלך היום, עם מספר שדרוגים טכנולוגיים ועיצוביים מעניינים. מדובר בין השאר ביכולות AR, מצגים וירטואליים ואפליקציות למה שנקרא: "Fox News Voter Review", בתוך אולפן השידור המרכזי M (שנקרא על שם בעלי הערוץ רופרט מרדוק). אחד השדרוגים המרכזיים היה של ה- Bill-Board, שמאפשר למנחה הבכיר ביל המר, להתעמק בנתוני האמת ע"י שימוש במציאות רבודה ואינטראקציה תלת ממדית, שנעזרת בסדרת חיישני אינפרה אדום העוקבים אחרי דמויות וחפצים. החלל התלת ממדי הזה צויד גם ביכולת Voice to Text, שמאפשרת לדיבור "טבעי" להפעיל את גרפיקת ה- AR.

הכלים הללו הונגשו לצפייה במפות וטבלאות ההצבעה והדיווחים השוטפים לאורך כל יממת השידור. בנוסף, פותחו מספר קונספטים מתקדמים לשיפור חוויית הצפייה, כמו Path to 270 (הדרך ל- 270 האלקטורים שמבטיחים ניצחון), שהציג את מסלול המועמדים ליעד באמצעות אנימציית תלת ממד, ואפשר למגישים להציג תרחישים שונים על ידי הזזת אובייקטים וירטואליים שמייצגים את הקולות.כמו כן פותח כלי ה- Top 5 של המרוצים הצמודים ביותר, שמאפשר להביא תמונת מצב של המקומות בהן המרוץ צמוד במיוחד ולא ניתן לקבוע הכרעה, כולל תיאור ההשפעה של המרוץ על המערכה כולה, לטובת העצמת הדרמה. האולפן עצמו, ששימש את Fox בשתי מערכות הבחירות האחרונות, שודרג גם הוא, עם הקמת Super Desk לשימוש המגישים הראשיים (המר ומרתה מקאלום) וכלל גם קיר תצוגה בגובה שתי קומות, וקירות צדדיים עם תאורה נרחבת כדי להרחיב את נדל"ן המצגות.

וכאן המקום למבחן התוצאה: דירוג האירוע מבחינת הרייטינג, עד כמה באמת סחפו השידורים הנרחבים והמושקעים האלו את הצופה? התוצאה, אעשה לכם ספוילר, היתה נפילה חדה באחוזי הצפייה בשידורי ליל הבחירות בארה"ב לעומת בחירות 2020. כידוע, מערכת הבחירות הזו היתה אחת הסוערות שידעה ארה"ב, בין השאר בשל הסקרים המוקדמים שחזו תיקו צמוד, דבר שהתבטא בין השאר בהוצאות ענק עבור קמפיינים. כך למשל, כ- 2.6 מיליארד דולר הוצאו מאז Super Tuesday (היום בו נערכת הצבעת הפריימריז למועמדי המפלגות במספר רב של מדינות במקביל, שחל השנה ב- 5 במרץ) עבור פרסום פוליטי. הצפייה לפיכך היתה לאחוזי צפייה גבוהים מאוד בשידורי הטלוויזיה החיים של יום ההצבעה וכמובן תהליך קבלת תוצאות האמת, שאמור "לשמור על המתח" לאורך שעות ארוכות - במיוחד במקרים של תוצאות צמודות.

אלא שנתוני הרייטינג שהתפרסמו הציגו תמונה שונה: ממוצע הצופים בין השעות 19:00 ל- 23:00 בסך כל שידורי כיסוי ליל הבחירות ברשתות השונות, עמד על כ- 42.3 מיליון צופים, לעומת 56.9 מיליון בשידורי בחירות 2020 – ירידה דרמתית של 26%. כיסוי הבחירות היה נרחב מאוד, והרייטינג הנ"ל כלל 18 רשתות מרכזיות: ( ABC, CBS, FOX, NBC, CW, Merit Street Media, Scripps News, Telemundo, Univision, CNBC, CNN, CNNe, FOX News Channel, FOX Business Network, MSNBC, Newsmax, NewsNation, PBS). כצפוי, וכמו בבחירות הקודמות, ערוץ Fox News הוביל בקלות את רשתות השידור והכבלים עבור סיקור הבחירות שלו בפריים-טיים עם ממוצע של 9.8 מיליון צופים. אחריו הגיעו ABC עם 5.7 מיליון צופים, MSNBC על שלוחותיה משכה 5.5 מיליון, NBC זכתה לקהל הרביעי בגודלו עם 5.3 מיליון, CNN עם 4.7 מיליון ושישית CBS עם 3.5 מיליון.

הנפילה הגדולה ביותר היתה של CNN, שצנחה ב- 46%, Fox News ב- 27%, ו- MSNBC ב- 21%, אבל עברה לראשונה את CNN ורשמה מספר שיא מבחינתה בצפיות On-line. CBS ירדה ב- 20% ודווקא הרשתות הוותיקות ABC ו- NBC ירדו בשיעור צנוע של 6% ו- 5%. מבחינת טווח הגילאים, שיעור הצפייה היה הגבוה ביותר בקרב בני 55 ומעלה, שהיוו 24.35 מיליון מסך כל 42.3 מיליון הצופים, לאחריהם 11.4 מיליון אנשים בגילאי 35-54, ולבסוף 4.38 מיליון בדמוגרפיה גיל של 18-34.

יש כמה הסברים לנפילת הרייטינג הזו. נתחיל ממשהו שאינו קשור לבחירות עצמן – אחוזי הצפייה ב- 2020 היו יחסית גבוהים בשל הקורונה, אז חלק גדול מהציבור האמריקאי היה תחת סגר בדרגות שונות, ולא היתה לו ממש אלטרנטיבה חוץ מלצפות בטלוויזיה. הסבר נוסף הוא המהירות בה התברר שטראמפ בדרך לניצחון – בניגוד לצפיות למרוץ צמוד, כבר עם הגעת תוצאות האמת הראשונות היה ברור שהמועמד הרפובליקני בדרך לקמבק ההיסטורי שלו, והמתח התפוגג ועמו העניין במעקב צמוד אחרי נתוני ספירת הקולות. הסיבה השלישית והמעניינת ביותר בעניינינו, היא המגמה הגוברת והולכת של נטישת הצפייה ברשתות המסורתיות והחוויה הליניארית בכלל, וקבלת החדשות, שעדיין מהוות כאמור, (יחד עם שידורי ספורט חיים) את העוגן המרכזי של הרשתות הללו, בערוצי מדיה אחרים.

ובעניין זה חשוב להוסיף: לפי הפער הגדול בין חלקם של בני ה- 55 ומעלה בקרב סך כל הצופים מול הגילאים הצעירים יותר, ברור שרבים מקרב סגמנטים אלו קיבלו את המידע החדשותי מרשתות חברתיות ושידורי ה- Streaming – שלא נוטרו ע" נילסן. כך למשל, Amazon Prime שידרו כיסוי חדשותי של ערב הבחירות, אך הוא לא נכנס לסטטיסטיקות. עם התחזקות ניסיונות הכניסה של פלטפורמות ה- Streaming לשידורי ה- Live בשנה האחרונה, ניתן להניח שמדידת הרייטינג בבחירות 2028 תתפרס על טווח רחב בהרבה של מקורות שידור.

אז איך נסכם את הסערה הגדולה המתרחשת על עולם הטלוויזיה בכלל, ועולם ה- Streaming בפרט? אולי כשלב ההתפכחות הכואבת של התעשייה הזו, שנסחפה באופן חסר אחריות להוצאות ענק, תפעוליות ויצירתיות, עד שההפסדים הקשים הכריחו אותה להיכנס למצב חירום ולשנות כיוון. מגמות הקונסולידציה וקיצוץ העלויות הן כבר עובדות בשטח, שמשנות את נוף עולם ה- Streaming לנגד עינינו. תפוצת תכניות המנוי מבוססות הפרסומת עולה (Netflix פרסמה לאחרונה שכ- 70 מיליון מנויים נמצאים תחת תכניות כאלו, עליה מואצת מול 40 מיליון במאי ו- 22 מיליון בינואר השנה, וכי יותר מ- 50% מהנרשמים החדשים לשירות מצטרפים בתכנית מבוססות פרסומת, במדינות בהן יש אופציה כזו),  ועם הזמן יצטרפו עוד ועוד מפעילות למהלך של חסימת שיתוף הסיסמאות דוגמת זה ש- Netflix כבר נמצאת בעיצומו.

וכאן, כאמור, מהצורך הדחוף בהעלאת הכנסות, מגיעה ההסתערות על התרנגולת מטילת ביצי הזהב האחרונה שנותרה. אלא כפי שהתברר בשידור קרב האגרוף, כמו גם בניסיונות קודמים של אירועים מינוריים יותר, השידור החי הוא ליגה אחרת מהסטרמה של סרט או פרק בסדרה לפי דרישת לקוח, פופולריים ככל שיהיו. האתגר הטכנולוגי הוא מובן, ומתעצם ככל שירבו שידורים כאלה בפלטפורמות – דין שידור חד פעמי הוא לא כדין (וההשקעה) ביצירת אג'נדת שידורים חיים מסודרת ועשירה. וכל זאת, עוד לפני הכנסת עלויות התוכן העצומות, שעומדות על מיליארדים ומהוות חלק עצום מתקציב חברות הטלוויזיה המסורתיות.

ואולי לסיום, כדי להדגיש עוד יותר את המורכבות של כניסת שחקניות נוספות לשוק שידורי הספורט, כדאי להתבונן בבעיה שמתעצמת לאחרונה מהמגמה הזו: פיצול שידורי ענפים שונים בין מספר רב מקורות. למשל, משחקי ה- NBA וה- WNBA: הם ישודרו בעיקר ב-ESPN בשנים הקרובות. חוץ מאלה שמשודרים ב-NBC וב-Peacock. ומאלה ב ב-Prime Video. העלויות של להיות אוהד נאמן רק מאמירות. לכך אפשר להוסיף נתונים שמצביאים על האמביוולנטיות בה בוחנים הצופים את הצפייה בספורט ב- Streaming. באופן כללי, חובבי הספורט מאמינים שרשתות שידור או כבלים מסורתיות יכולות לספק שידורי ספורט טוב יותר מאשר פלטפורמות Streaming בודדות. כרבע מהמשיבים (24%) חשבו כך, שזה יותר מפי שניים מ- Amazon Prime ופי 3 מ- Hulu או Netflix. ועם זאת, כקטגוריה, כמעט פי שניים בחרו ב- Streaming (59%). עדות לשילוב של חוזקן של הפלטפורמות כמותג, ומנגד לבעייתיות של הפרדת השידורים ליותר מקורות צפייה.

ישנה עליה מתמשכת בקושי בעיני הצופים לעניין הפיצול, בהשוואה לבחינה חצי שנה קודם לכן: 69% מחובבי הספורט האדוקים חושבים שזו טרחה להשתמש במספר ספקים כדי לצפות באותו ענף ספורט (לעומת 63% בסקר הקודם)  ו- 59% אומרים שנעשה קשה יותר למצוא את משחקי הספורט שהם רוצים לצפות בהם (לעומת 54% לפני חצי שנה). ונתון מעניין אחרון: 37% מחובבי הספורט אמרו שהם "באופן קבוע" חווים לפחות בעיה טכנית אחת – מבאפרים וקריסת האפליקציה ועד לשיהוי מהותי מול שידור כבלים למשל. ועדיין, 75% מתוך אלו שחווים בעיות גם העידו שהם מתרגשים מכך שיש יותר ספורט זמין דרך ה- Streaming.

אז מה השורה התחתונה שנוספת לנו ברמה המוצרית: גם כאן, יצירת מוצר טלוויזיה שיעניק חווית משתמש עליונה ברמת הביצועים (כמו נטרול ה- Delay) + הנגשה חכמה ברמת הממשק של מה הלקוח מחפש (רשימת שידורים) + פעילות כ- Super Aggregator (לטובת מעבר לצפייה בפלטפורמה אחרת דרך ממשק המפעילה עצמה) יהיה שובר השוויון בקרבות על הצופה ודמי המנוי שלו. השוק כולו מתבונן עתה ב- Netflix – הצלחה שלה בהסטרמת שידורי ספורט חיים קריטית לא רק לעתידה, אלא לעתידן פלטפורמות אחרות שמעוניינות בנתח מביצת הזהב. הן יישקלו היטב את צעדיהן לאור האתגר הקרוב של החברה: שידור משחקי ה-NFL וה- WWE בחג המולד. Netflix תהיה חייבת להוכיח שביכולתה לעמוד באתגר של צפייה בעומסים עצומים ולספק חווית צפייה ברמת האיכות הגבוהה הנדרשת בשידורים כאלה. כי חייבים לזכור – יש שני סוגי משתמשים עם אפס סובלנות לשיהוי, קיטועים ואיכות צפייה נמוכה: הראשון הוא הגיימרים, והשני הוא חובבי ספורט בזמן שידור חי של משחקי הקבוצה האהודה עליהם.